גבולות וסייגים לכוחו של רוב במערכת הפוליטית בישראל / נמרוד נוי
24/10/2009
הפעם ברצוני לעסוק בסוגיה מאוד חשובה הנוגעת לחיינו הפוליטיים בארץ הזו. אף כי בעקיפין וללא הדגשת יתר כבר עסקתי בה ותזכורות לה רבות בחלק ניכר ממאמריי, היא לא טופלה עד היום כמכלול. כשלם שיש לתת עליו את הדעת. כמשהו מרכזי מיסודות 'צופן ההכבדה' של חיינו הפוליטיים. בעוד הדמוקרטיה שלנו מכירה במימד הפורמלי-טכני שלה ובמימד המהותי-ערכי שלה, חיינו הפוליטיים אינם מכירים בהבחנה דואלית זו ועיקרם מתמצה בהחלטות רוב מעוגנות תקנונים מפלגתיים עמוסים לעייפה.
כולנו מסכימים על כך שדמוקרטיה איכותית ואמיתית איננה יכולה להתבסס רק על עקרון החלטות הרוב, אלא עליה לענות על דרישות ערכיות המעוגנות בזכויות האדם למיניהן. מתקיים לו כאן עקרון מאוד חשוב והוא בניית סייגים וחומות לכוחו של רוב. רוב הוא עקרון חשוב אך עליו לפעול ולהתקיים במסגרת גבולות מוסכמים. הצבת גבולות להחלטות רוב והטלת סייגים לו הם איפוא עקרון מפתח בחיינו הדמקורטיים.
במפלגת קדימה, המשמשת עבורי מעבדה ומשל וסמל למערכת הפוליטית כולה בישראל, אנו מרבים לעסוק בנוהליה ובהבטיה הפורמליים. בדרך כלל, ככל שארגון הוא פחות ופחות איכותי הפניות בו ליועץ המשפטי ולועדת הביקורת שלו הן מרובות יותר ויותר. זו תופעה מדהימה. במקום שנעסוק במהות חיינו הפוליטיים בארץ הזו אנו מתעסקים כל העת בתקנונים ובהחלטות רוב. כבר התבטאתי בחריפות וקבעתי כי בישראל לא מתקיימים חיים פוליטיים אמיתיים. במובן המהותי של הדברים אין יותר פוליטיקה בישראל. קיימת 'ספרה' פורמלית בלבד המכונה על ידנו פוליטיקה, ולא היא. הפוליטיקאים הלאימו את המפלגות והמדינה אכלה אותן לארוחת הבוקר. זו תמונת המציאות הפוליטית שלנו סוף שנת 2009, רבותיי.
השיח הקדימאי, בעיקר זה העולה מן השטח, מלא ורצוף בטענות למיניהן המתמקדות בצורך בשינויים תקנוניים העוסקים בקיומה ובתפקודה של מועצת המפלגה. שום טיפול מהותי ויסודי מעבר לכך לא מתקיים בקדימה, וגם לא במערכת הפוליטית כולה. שממון וחדלון דוריים. סוף כוח ההשתנות. כלום וכלום אחד גדול. מאמריי כולם ממוקדים בשאלות המהותיות של חיינו הפוליטיים, וכיועץ ארגוני ואסטרטגי אומר כאן נחרצות שתיקונים פורמליים בלבד, המנותקים משאלות מהותיות, רק ינציחו את המצב הקיים, שימשיך לייצר הפסדים עצומים למדינה ולחברה בה. אל הפח היקוש הזה נופלים בעיקר אנשי השטח, שכבר מזמן סיגלו לעצמם את המהות ה'חמורית' ואופק ראייתם איננה חורגת מראייה חמורית.
ה'ספרה' הפוליטית שלנו איננה מכילה בתוכה את עקרון 'שיתוף הרבים' והיא לא מביאה לכלל ביטוי את עקרון 'החוכמה הקולקטיבית'. החיים הפוליטיים שלנו מצטמצמים לפעילות חברי הסיעות בכנסת ותו לו. כל היתר חרטא ברטא. בשפה אחרת, 'הגיון המדינה' הכיל אל תוכו את 'הגיון הפוליטיקה' ובלעו ואין יותר כל גבולות המבחינים בין השתיים. הפוליטקה חזרה אל הרחם, אל הכוליות של האין. היא איבדה את זהותה. היסוד הכל כך חיוני בחיינו של 'פיתוח עוצמה של חיים דמקורטיים' נמוג ונעלם לו ונשארו רק מסגרות תפלות, מנגנונים, תקציבים, תקנונים, יועצים משפטיים, מנכ"לים (שהם בקושי מנהלי תפעול זוטרים בשירות יושבי ראש המפלגות), גזברים וועדות ביקורת, וזה כל הסיפור. הפוליטיקה - כזירת חיינו הדמוקרטיים העיקרית, שתפקידה (1) להבטיח את קיומו של שיח ציבורי-חברתי-פוליטי פורה מושכל וברמה גבוהה; (2) להבטיח את התנהלותן האיכותית והתקינה של מערכותינו הציבוריות; (3) ולשקוד על בניית קאדר איכותי של פוליטיקאים - קיבלה גט פטירות ומתה מיתת חמור. לכו וחפשוה. אני לא מצאתייה.
אין מהות ואין ערכים ללא מערכות התומכות בהם. ככך, עלינו לשנות מן היסוד את הארגון המפלגתי. לא שינויים קטנים ומצטברים, אלא בנייה מחדש של המערכת הפוליטית כולה בישראל. והדבר הראשון שיש לעשותו הוא להכיר בכך שהמפלגות הן ארגונים לכל עניין ודבר, אשר עליהן לפעול ולהתנהל על פי אמות מידה מקצועיים, מושכלים ומקובלים בעולמנו הריאלי. הדבר השני, ואולי הדחוף ביותר, הוא להגביל ולרסן את כוחם של הפוליטיקאים. לצמצם את מידת מעורבותם חסרת הגבולות במפלגות. על הפוליטיקאים להבין שמעורבות היתר שלהם במערכת הפוליטית גורמת נזקים לכולם. זה סוג של ירייה ברגליים לכולנו. עליהם לפעול מעתה על פי כללים ודפוסי עבודה המעוגנים בחקיקה ראשית, כפי שהדבר נעשה בארגונים האחרים. השליטה חסרת המעצורים של הפוליטיקאים חייבת להגיע אל קיצה. רק כך יתחיל לזוז משהו בקרבנו ותתאפשר זרימתם של כוחות חדשים ורעננים לחיינו הפוליטיים.
עלינו 'להוריד מסך' בין המפלגות לפוליטיקאים ולאפשר להן לפעול כיישויות אוטונומיות, אשר להן חזון שהן שואפות להגשימו ומטרות ויעדים שהן רוצות לממש. אשר להן תפיסה ערכית, ארגונית ותרבותית כיצד לעשות זאת, וכל חברי הארגון שקיבלו על עצמם את יסודותיו מחוייבים לו ופועלים על פי מטרותיו וערכיו. באופן שכזה נדע לבנות מחדש את הארגון המפלגתי, ולהגדיר את מוסדותיו ואת תהליכי העבודה וקבלת ההחלטות בו. ואסכם את דברי בפיסקה הבאה, אשר לקוחה ממסמך המקצועי שהכנתי לקדימה בשם 'קדימה: יישום תוכנית אסטרטגית': "המפלגות אינן יכולות עוד להחשב כארגונים פרטיים וולונטריים ויש להתייחס אליהן כגופים ציבוריים שלאופן התנהלותם השפעה מרחיקת לכת על חיי כולנו בארץ הזו. ככך יש לעגן בחקיקה מפורטת יותר את הגדרת המפלגות כארגונים לכל דבר כדי להבטיח את איכות תפקודן. כמו כן יש לעגן בחקיקה ובהסדרים גם את דבר צמיחתם, הגעתם ומינויים של הפוליטיקאים לתפקידים בכירים. עקרון ההיבחרות בלבד איננו מספיק עוד".
